נימוקי בית המשפט העליון בבג''ץ עמונה. 

דחיית העתירה כנגד צו ההריסה שהוצא למבנים בישוב עמונה.


בג"ץ 1019/06, המועצה האזורית מטה בינימין ואח' נ' ממלא מקום ראש הממשלה (אהוד אולמרט) ואח'

כב' השופטים א. פרוקצ'יה, ע. ארבל, א. רובינשטיין

עו"ד דוד רותם לעותרים; עו"ד אסנת מנדל, הרן רייכמן למשיבים

01.02.2006

העובדות:

1. העותרים הגישו עתירתם על רקע צווי הריסה שהוצאו לתשעה מבני קבע בישוב עמונה, המהווה לטענת המדינה מאחז בלתי חוקי באזור יו"ש. מבני הקבע נבנו על קרקע פרטית, בלא היתרי בנייה, וביצוע ההריסה של המבנים נועד לבוקר מתן פסק דין זה, וזאת לאחר מאבק משפטי ממושך.
2. תכלית העתירה היא להביא לדחיית ביצוע ההריסה, לאור הצעת העותרות, לפנות בעצמן ועל חשבונן את המבנים האמורים ולקיים בכך את החלטות בית המשפט העליון שניתנו בנושא, בלא צורך בביצוע ההריסה על ידי גורמי ממשל וכוחות הביטחון.
3. עמדת המשיבים היא כי אין מקום להיענות לעתירה, ויש לאפשר למדינה להמשיך בביצוע הריסת המבנים במערך הכוח הרב המצוי בשטח לביצוע המשימה. לעמדת המדינה, על אף שבחן היועמ"ש את הצעת העותרים לגופה, לא הביע עמדה לגבי סבירותה, אלא העבירה לשיקולו והחלטתו של מ"מ ראש הממשלה. כמו כן, הצעת העותרים אינה ישימה מהבחינה הטכנית, ואינה מצויה במסגרת החוק וזאת מאחר וצווים בנוגע לבנייה הבלתי חוקית הוצאו כבר בשנת 2000, ומאז, על אף אורכות חוזרות ונשנות, המשיכה הבנייה במקום.

העתירה נדחתה.

החלטה:

1. דרך התנהלותם של מחזיקי המבנים בעמונה תחילתה והמשכה במעשים בלתי חוקיים. ההיאחזות בקרקע פרטית ובנייה עליה בלא היתרי בנייה שקולה כפגיעה ישירה בזכויות בעלי קניין בקרקע מצד אחד, והיא מהווה, בה בעת, פעולה הסותרת את עיקרי דיני התכנון והבנייה.
2. מעשי אי החוקיות התעצמו בפעולות מתמשכות של הפרת צווי הפסקת עבודה שניתנו כנגד המחזיקים במהלך השלבים השונים של האירועים. הפרות אלה גברו כאשר לאחר מתן אורכות רבות הוציאה הועדה המוסמכת צווי הריסה כנגד המבנים ואפשרה למחזיקים לבצע את ההריסה בעצמם אך הם לא שעו לכך.
3. נוכח דברי העותרים עצמם בדבר התנגדות צפויה של המתיישבים להריסת המבנים ולפינוי המקום, וליבוי תנועת התנגדות למהלך המתחייב מקיומם של צווי הריסה, נדרשה היערכות רבת היקף של כוחות הביטחון כדי להתמודד עם אלימות אפשרית במהלך ביצוע הצווים. בעת הדיון בעתירה נפרשו כבר הכוחות בשטח, ונמסר כי כבר אירעו תקריות אלימות, ואנשים נפצעו במהלכן. על רקע המהלכים האמורים, אין יסוד בדין או הצדקה ציבורית ומוסרית להורות למדינה לעצור את מהלך ביצוע הצווים כדי להעמיד לרשות העותרים זמן נוסף להיערך לסילוק המבנים עצמם. זמנם של מחזיקי המבנים לשקול את צעדיהם ולהציע את הצעותיהם לגבי חלופות לביצוע הצווים חלף עבר.
4. הרשות הציבורית מופקדת על שמירת החוק בגבולות המדינה ובאזור יו"ש כאחד. דין אחד לכל בעניין זה, והאיום באלימות ומעשי התנגדות ותוקפנות כדי להדוף את אכיפת החוק אינם יכולים לשמש הכשר לגישה מקילה ולהשלמה עם מעשי הפרה וביזוי החוק.
5. החשש לשימוש באלימות כלפי רשויות אכיפת החוק בבצוע צווי ההריסה עולה ומנסר ברקע הליך זה. האיום לשימוש בכח אינו יכול לשמש הצדקה למחדל באכיפת החוק. ידעו פורעי החוק וחורשי האלימות כי כוונותיהם והיערכותם הפוגענית לא ירתיעו את הרשות הציבורית מביצוע תפקידה. שכן השמירה על החוק ושוויון הכל בפני החוק מצויים בגרעינו העמוק של ההליך הדמוקרטי, ועליו מושתתת מערכת הערכים של החברה הישראלית. אכיפת החוק על מפירי חוק נגזרת באורח מתחייב מעקרונות אלה, ויש לדבוק בה להגנה על הערכים החוקתיים וזכויות האדם בישראל.